Background Image
Table of Contents Table of Contents
Next Page  8 / 44 Previous Page
Information
Show Menu
Next Page 8 / 44 Previous Page
Page Background

עמ׳

2015

ינואר

טבת תשע"ה

270

גיליוןמס'

MB

יקינתון

והיסטוריה

ביוגרפיה

חמלניצקי ביהודים באמצע המאה השבע-עשרה, גם אם התנועה

A Psychoanalytic

עצמה פרחה במאה שלאחר מכן. בספרי

משנת 6791 הצעתי לראות את הקבלה

History of the Jews

בפרט ואת המיסטיקה היהודית בכלל כביטוי לשאיפה ללידה

מחדש, להתמזגות עם דמות האם הגדולה והקדומה, ולגאולה

בידי דמויות אב משיחיות.

אחת האנומליות הגדולות של ההיסטוריה היהודית בימי

כמי שהסתגלו למעמדם כמיעוט

נראו

הביניים היתה שהיהודים

במדינות ובחברות שבקרבן ישבו, אבל לא תמיד זה היה באמת

כך. הם אימצו את השפות, את הלבוש, האוכל ומנהגי העמים

שבקרבם חיו, אך למעשה הם שמרו על דתם, מסורותיהם, שפתם

העברית וזהותם ההיסטורית. כלפי חוץ נראה היה שהתערו בתוך

העמים המארחים, אך במשך מאות רבות בשנים, היהודים חיו

יותר בעבר מאשר בהווה, יותר בדמיון מאשר במציאות. את

המדינות האירופיות שבהם הם חיו, הם כינו בשמות עבריים

מקראיים. לשמות אשכנז, צרפת, ספרד ותוגרמה לא היה כל קשר

לארצות שאליהן התייחסו: הם היו שמות מקראיים של שבטים

וארצות באזורנו. לדת המשיחית (כריסטיאנית) קראו היהודים בשם

“נצרות” (מלשון נצרת), לאירופה המשיחית (“הנוצרית”) ולרומא

קראו היהודים בשם “אדום”. את מסעות ההרג של הצלבנים

ביהודים בשנת 6901 כינה היסטוריון יהודי-גרמני במאה השתים-

(או שלמה בר שמשון) בשם “עקדה”

שלמה ב”ר שמעון

עשרה בשם

ספר גזרות

(כעקדת יצחק) ולנהר הריינוס קרא “נהר הירדן” (

ספר גזירות אשכנז

בתוך ספרו של אברהם מאיר הברמן,

תתנ”ו

, ירושלים, ספרי תרשיש, שנת תש”ו 6491).

וצרפת

תהליכי האבל הפרטי וחוסר-היכולת-להתאבל הקבוצתית

שלובים ושזורים אלה באלה. מרבית הניצולים מחורבן ירושלים

ויהודה בשנת 685 לפנה”ס שהוגלו לבבל “התבוללו” ואיבדו

את זהותם היהודית במשך הדורות. הם התמודדו עם הטראומות

האישיות והקבוצתיות שלהם בכך שהשלימו עם אבדן עמם ודתם

וויתרו עליהם. רק חלק קטן מצאצאיהם שב לירושלים לאחר

חמשים שנה ב“שיבת ציון”. היו אלה כנראה ילדיהם או נכדיהם

של אותם הגולים שלא יכלו להיפרד מאבדותיהם: “על נהרות

בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון” (תהלים קל”ז). הם

קראו לילדיהם בשמות אלה שאבדו להם, והילדים היו פיצוי

לאבדן האישי והקבוצתי. כמו אצל ניצולי השואה של ימינו,

אי היכולת להתאבל על האבדן הועברה לדור הבא. בתודעתם

של השורדים הפכו מייצגי האבדן הקיבוצי - כמו המולדת, עיר

הקודש, בית המקדש והשפה - לתחליף לא-מודע לאובייקטים

של אבדן אישי, כמו הורים, אחים או ילדים, שמהם חייב אדם

להיפרד כחלק מתהליך הגדילה האישית וההתפתחות. דבר זה

כרוך בתהליכי אבל אישי. אי-היכולת של הקבוצה הגדולה

(אומה, דת) להתאבל על האבדן הקיבוצי שלה מהדהדים באי

יכולתו של הפרט להתאבל על האבדן האישי. נראה שהתהליך

הזה מאפיין את ההיסטוריה היהודית ומשתקף באופן דרמאטי

בחיים של מנהיגים יהודים וישראלים.

בחצי האי האיברי, במערב אירופה ובאגן הים התיכון היו

בימי הביניים אוכלוסיות יהודיות גדולות יחסית. הלשונות

היהודיות, כגון הספרדית-היהודית (לדינו) והגרמנית-היהודית

(יידיש) נכתבו באותיות עבריות, וכך גם העברית-היהודית של

ספרד המוסלמית ושל צפון אפריקה, שבה כתב הרמב”ם במאה

השתים-עשרה. למרות “תור הזהב” של היהודים ושל הספרות

העברית בספרד המוסלמית, גדול המשוררים וההוגים העבריים

של התקופה, יהודה הלוי, כתב את “ספר ההוכחה והמופת להגן

על האמונה המושפלת והבזויה” (ספר הכוזרי), כתב הגנה על

היהדות, בערבית-יהודית. היהודים הזכירו תמיד בתפילותיהם

את ארץ ישראל, ירושלים וציון היו תדיר על שפתותיהם, אבל

מחשבותיהם על ארץ ישראל היו דמיונות פסיכוגיאוגרפיים.

מבחינה פסיכולוגית הם היו כמו ערגתו של ילד לדמות האם

האבודה שלו, דמות שעברה אידיאליזציה. השליטים בפלשתינה

- פרסים, יוונים, רומאים, ביזנטים, ערבים מוסלמים, ממלוכים,

טורקים עות’מנים - לא מנעו מהיהודים לחזור לפלשתינה.

התנאים בפלשתינה לא היו בהכרח גרועים מאלה שבאירופה,

המרחב שבו נרדפו היהודים תדיר, הוטחו בהם עלילות דם

וטבחו בהם שוב ושוב. למרות כל זאת מספר היהודים ש”עלו

לארץ ישראל” בין המאה הראשונה לספירה לבין המאה העשרים

היה תמיד מזערי. באלכסנדריה היו בתקופת הבית השני ואחריה

פי כמה וכמה יותר יהודים מאשר בארץ ישראל.

מדוע בחרו רוב היהודים להישאר “בגלות” ולא “לעלות”

בעברית המציין הגירה אל ישראל

עליה

לארצם שלהם? המונח

מקורו בסיפור המקראי של ירידת אברהם למצרים (בראשית

פרק י”ב) ועלייתו לכנען (בראשית פרק י”ג) והוא מופיע

ויעל

שוב בהכרזת כורש: מי בכם מכל עמו, יהי אלוהיו עמו

לירושלים אשר ביהודה (עזרא פרק א’). ירושלים מתנשאת

לגובה 008 מטרים מעל לפני הים בלבד, ושפלת ארץ ישראל

היא בגובה פני הים, והיו יהודים שגרו בהרים גבוהים בהרבה

על כל

עליה

מירושלים, אלא שבמשך הדורות הוחל המושג

הארץ. זהו דמיון פסיכוגיאוגרפי. ארץ ישראל מדומיינת כנישאת

מעל כל הארצות האחרות. מי שבא אליה עולה אליה, כאילו

ארץ ישראל היא אמא גדולה והמהגר הוא ילד הנושא עיניו

אליה ועולה אליה. המונח המקביל להגירה אל מחוץ לפלשתינה

. שנים רבות נראו ישראלים שעזבו את ארצם מוכת

ירידה

הוא

המלחמות ורבת ההרוגים בעיני אלה שנשארו בה כבוגדים או

כ“נפולת של נמושות”. אסור היה לנטוש את האמא הטובה

שלנו, גם אם היא לא היתה כל כך טובה כפי שחשבנו.

בתחילת המאה התשע עשרה היו כשנים וחצי מיליון יהודים

בכל העולם, מהם חיו רק כחמשת אלפים בפלשתינה. גם לאחר

הופעת הציונות המדינית, בשלהי המאה התשע עשרה, הגרו

לפלשתינה יהודים ספורים. בין שנת 1881 לבין שנת 4191 “עלו

לארץ-ישראל”, רק כארבעים אלף מתוך כחמישה עשר מיליון

יהודים בעולם, ורובם שבו ו“ירדו” ממנה. באותה תקופה היגרו

לאמריקה, ולארצות מערביות אחרות, כשני מיליון וחצי יהודים.

בין שנת 7191 לבין שנת 1291 באו לפלשתינה לא יותר מאשר

000,03 יהודים, וזאת למרות הכרזת בלפור שהבטיחה ליהודים

“בית לאומי” בפלשתינה ושלטון בריטי נאור. במשך שנות

העשרים של המאה העשרים לא יותר ממאה אלף יהודים “עלו”

לפלשתינה. הרוב הגדול של יהודי העולם נשאר באירופה,

בעיקר בפולין וברוסיה. ואז באה השואה שבמהלכה השמידו

הנאצים של היטלר כששה מיליון יהודים ברחבי אירופה. עד

היום איננו מסוגלים להתאבל על האסון הזה.

לאחר שקמה מדינת ישראל, ובעקבות חוק השבות שחוקק

בשנת 0591, יכלו יהודים להגר אליה באופן חפשי, אך רוב

«