Background Image
Table of Contents Table of Contents
Next Page  7 / 44 Previous Page
Information
Show Menu
Next Page 7 / 44 Previous Page
Page Background

עמ׳

2015

ינואר

טבת תשע"ה

270

גיליוןמס'

MB

יקינתון

על אי-היכולת להתאבל בהיסטוריה היהודית

ד”ר אבנר פלק

ההיסטוריה היהודית רצופה אסונות. חורבן בית המקדש

הראשון בשנת 685 לפנה”ס וחורבן הבית השני בשנת 07 לספירה

היו רק ההתחלה. כנופיות של צלבנים משיחיים (“נוצרים”)

טבחו ביהודי מרכז אירופה בשנים 9901-6901 והיו מעשי טבח

רבים גם אחר כך. במשך מאות שנים הועלו נגדם עלילות דם

פולחניות, ורבות היו ההוצאות להורג של יהודים בהיסטוריה

האירופית, מנוריץ’ (4411), בלואה (1711), הטבח ההמוני

ביהודים בעת מגפת המוות השחור (9431-8431), פרעות ת”ח

ות”ט של חמלניצקי (9461-8461) ועד טבח קישינאו או קישינב

(3091). פוגרומים רבים מספור בוצעו ביהודים ברוסיה הצארית

במאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. בתקופת מלחמת

העולם השנייה (5491-9391) השמידו הנאצים ששה מיליון

יהודים, גברים, נשים וטף. על פי האידיאולוגיה הציונית,

שרואה בכל יהודי העולם עם אחד, היהודים מצאו מקלט בטח

בעולם רק עם יסודה של מדינת ישראל בשנת 8491.

כמובן שההיסטוריה היהודית איננה רצף של אסונות בלבד.

תולדות היהודים כוללות גם פעולה ויצירה בכל תחומי האמנות

והתרבות, ותרומות חשובות לתרבות האנושית הכללית, שספר

התנ”ך הוא אחד משיאיהן הראשונים. ליהודים היו בתקופות שונות

ובמקומות שונים תרבות גבוהה, בעיקר ספרותית, חיי קהילה

תוססים, ולמדנות. הם יצרו את המשנה ואת התלמוד, את הקבלה,

ותרמו לכל תחומי החיים בעמים שבתוכם הם חיו. השאלה אם כל

היהודים בעולם ראו ורואים את עצמם כעם אחד, “עם ישראל”,

או כבני אותה דת, אינה פשוטה. האידיאולוגיה הציונית שלנו

אינה משקפת בהכרח את “האמת ההיסטורית”, שממילא, כמו

, איננה חד-משמעית אלא נמצאת בעין המסתכל.

רשומון

בסיפור

כפי שהראה ההיסטוריון היהודי-אמריקני יוסף חיים

, אחת התופעות המדהימות

זכור

ירושלמי (9002-2391) בספרו

בהיסטוריוגרפיה היהודית היא שבין חורבן הבית השני במאה

הראשונה לבין גלות ספרד בסוף המאה החמש-עשרה, ולמעשה

בין ההיסטוריון היהודי-רומאי טיטוס פלוויוס יוספוס (יוסף

בן מתתיהו, 001-73 לערך) לבין ההיסטוריון היהודי-איטלקי

בונאיוטו דה’ רוסי (עזריה מן האדומים, 8751-3151), לא היתה

היסטוריוגרפיה יהודית מדעית וכרונולוגית. הקורפוס הנרחב

של הכתיבה היהודית, הן הדתית והן חילונית במשך אלף וחמש

מאות שנה, נשאר א-היסטורי ואנאכרוניסטי, הרבה אגדה ומעט

מציאות. ילד יהודי באיטליה של ימי הביניים ידע הרבה יותר

על דוד המלך מאשר על תולדות היהודים בזמנו ובארצו. כאשר

בשנת 3751 היה

עיניים

מאור

פרסם בונאיוטו דה’ רוסי את ספרו

זה הספר הראשון על ההיסטוריה היהודית שהסתמך על מקורות

ראשוניים עבריים, יווניים, לטיניים ואיטלקיים. המחבר רצה

להאיר את עיני אחיו היהודים על ההיסטוריה האמתית שלהם,

אך הם לא רצו לדעת אותה. רבני איטליה הטילו חרם על

הספר, והמחבר מת שבע מרורים חמש שנים לאחר מכן.

למרות שההיסטוריוגרפיה היהודית המדעית המודרנית החלה

עם היינריך גרץ במאה התשע-עשרה, היסטוריונים יהודיים

ציוניים וישראלים בני המאה העשרים עדיין כתבו את ההיסטוריה

היהודית מנקודת מבט שהיתה בה לא מעט אידיאליזציה, נקודת

מבט ששלטה בימים שעוד הייתי תלמיד בבית הספר. לא היו

להם ספקות לגבי היותם של כל היהודים בעולם עם אחד, לגבי

המציאות של ארץ ישראל (לעומת זו של מדינת ישראל), ולגבי

המושגים “תפוצה” או “גולה”. ארץ ישראל היתה בעיניהם

מרכז העולם היהודי, אם לא מרכז העולם בכלל, והם השתמשו

בשמות המקראיים, הדמיוניים והאנכרוניסטיים שנתנו היהודים

בימי הביניים למקומות מגוריהם, כגון אשכנז (גרמניה), ספרד

(היספניה), צרפת (פרנקיה), ותוגרמה (טורקיה). ההיסטוריון

חיים הלל בן ששון (7791-4191) הקפיד להשתמש בשם ארץ

ישראל לפלשתינה של ימי הביניים ובשם אשכנז לגרמניה של

אותם הימים. אנחנו הישראלים משתמשים עד היום במטבעות

לשון כמו “תפוצות הגולה”, ו“עליה” כאילו הן דברים ממשיים

וברורים מאליהם, מבלי לנסות לחדור לעומק משמעותן

הפסיכולוגית. לעומתנו, רוב היהודים ב“גולה הדוויה” בארה”ב

או בצרפת, למשל, אינם מרגישים כלל שהם גולים מארצם.

כל האסונות בהיסטוריה היהודית כללו אובדן וטראומה

קולקטיבית. כל אובדן מלווה בצער ובאבל, והאבל על האובדן

חיוני לצמיחה נורמלית. הבעיה היא שתהליך האבל ברמת

הפרט, שבאמצעותו אנחנו נפרדים מאבדותינו מתוך תהליך קשה

וכואב של עצב ויגון, אינו קורה ברמה הקולקטיבית: הקבוצה

את אבדותיה במקום להתאבל עליהן.

מנציחה

הלאומית או הדתית

הפסיכואנליטיקאי היהודי רודולף לוונשטיין (6791-8981) טען

שהיהודים נמצאו במצב מתמיד של אבל מאז החורבן הגדול של

שנת 07 לספירה. האמת היא שהיהודים כקבוצה דתית או לאומית

לא יכלו להתאבל על האבדות ההיסטוריות הכואבות שלהם ועל

המכות הקשות שספגה ההערכה העצמית שלהם.

ההיסטוריון האמריקני דומיניק לקפרה (יליד 9391) בספרו

על השואה ועל יצוגיה בספרות

לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה

ובהיסטוריוגרפיה הראה שיש קשר ישיר בין טראומות קבוצתיות

היסטוריות לבין כתיבת ההיסטוריה. יחס הגומלין בין העדרה

הממושך של היסטוריוגרפיה יהודית כרונולוגית ומדעית במשך

אלף וחמש מאות שנה לבין הכחשת האסונות היהודית הוא מובהק

וברור. הנושא הפסיכולוגי המרכזי הוא אי-היכולת להתאבל.

על נושא זה בהקשר הגרמני שלו כתבו הפסיכואנליטיקאים

הגרמניים אלכסנדר מיטשרליך (2891-8091) ואשתו מרגרטה

שדן

Die Unfähigkeit zu trauern

(2102-7191) בספרם

בתהליכים פסיכולוגיים קולקטיביים. כך למשל בתום מלחמת

העולם השניה הגרמנים כקולקטיב לא יכלו להתאבל על

האסונות שהם גרמו לעצמם, על אבדן מיליונים רבים מבני

עמם ועל אבדן המנהיג הנערץ שלהם, אדולף היטלר. במקום

להתאבל על אבדותיהם הם השקיעו את עצמם במלאכת “הפלא

הכלכלי” ובשיקום ארצם באמצעות תכנית מרשל.

אני סבור שאי-היכולת להתאבל היא הנושא הפסיכולוגי

החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית, ואולי גם בהיסטוריה בכלל.

תנועות מיסטיות נולדות פעמים רבות אחרי קטסטרופות

קולקטיביות. שורשי החסידות החלו בתקופה שאחרי פרעות

«