Background Image
Table of Contents Table of Contents
Next Page  6 / 44 Previous Page
Information
Show Menu
Next Page 6 / 44 Previous Page
Page Background

עמ׳

2015

ינואר

טבת תשע"ה

270

גיליוןמס'

MB

יקינתון

והיסטוריה

ביוגרפיה

“תיעוד זה כל הסיפור”

כתבתם סיפור משפחתי מעניין? כתבתם סיפור אישי מעניין?

סיפור פרידה מחברים ויצירת חברות חדשה...

מה גרם לך לעלות ארצה? מה הבאת עמך?

רוצים לספר סיפורכם ולהסתייע במתעד מומחה?

חשוב לתעד, לשמר ולהעלות לאתר האינטרנט של הארגון !

לפרטים נוספים נא פנו ל:

ד”ר נעמי מרחב

naomi.irgun@gmail.com

תחום אדיר ורחב שרב העניין בו ברחבי העולם, כך גם

בארץ. דווקא כי יש הרבה מפעלי תיעוד ונכתבו כה הרבה

זכרונות של ניצולים השואה היתה לפורצת דרך בתחום שיש

בו עניין רב בדיסציפלינות שונות. זה נעשה בגישות של

אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה ומובן מאליו שגם היסטוריה.

השאלות העולות הן רבות ובהן שאלות נוירולוגיות, גנטיות

וכמובן פסיכולוגיות ופסיכו סוציאליות. נמנה רק כמה: איך

אדם משתמש בזכרון ומבנה את הסיפור שלו. כך למשל

חוקרת, שלהב יעוז קסט ניתחה עדויות של עדים במשפט

אייכמן שגם כתבו זכרונות. היא השוותה בין העדות מעל

דוכן העדים לבין הכתוב בזכרונותיהם. בזכרונות הם רואים

את עצמם כ‘מייצגים’ את סיפור השואה בעוד שבעדותם

במשפט הם נתבקשו לדבר רק על קטע מסויים של השואה.

בזכרונות הם הרגישו צורך לבנות נראטיב, ממש סיפור עם

התחלה אמצע וסוף; בעדות הם העלו פראגמנט מקטע היסטורי

אישי. יש לעתים קשיים לחבר בין אירועים ומקטעים פרטיים

לתמונה הרחבה, ואז הכותבים משלימים ממידע שהם השיגו

מאוחר יותר או ממחקר שחקרו או מעדויות אחרות.

אבל יש גם היבטים אחרים. מעניין, שכריסטופר בראונינג

ההיסטוריון האמריקני,מגדולי המומחים בחקר התפתחות ה‘פתרון

הסופי’, שהיה ידוע כהיסטוריון צמוד מסמכים, עבר להשתמש

בזכרונות ועדויות, ביניהם עדויות שניתנו מוקדם וכאלה שניתנו

מאוחר יותר. הוא גילה שיש דברים שבעבר אנשים לא היו מוכנים

לדבר עליהם והנה, בחלוף השנים, הם צפים אל פני השטח. כך,

למשל, נמנעו נשים מלהעיד על ניצול והתעללות מיניים והשנים

מסירות את החסם ה‘סיפורי’. אבל במקרים אחרים, העדות

המוקדמת היא אוטנטית יותר, אלא שהיא מאופיינת במאפיינים

של טראומה. זה על קצה המזלג.

מכיוון שהעניין משמעותי מאד בחקר השואה אזקק לדוגמא

מתולדותי: אבי העיד, כאמור, במשפט אייכמן והוא סיפר שם

סיפור מרגש על ילד שהובא יום אחד למחנה ווסטרברוק, אחרי

ששהה תקופה ממושכת במסתור. הילד דיבר עם הסובבים אותו

בלחש, כפי שהיה בכורח הנסיבות כשהסתתר. כשאמרו לו

שבמחנה הוא יכול לדבר בקול רם ולהסתובב, החל הילד לצעוק

ולהקיף בריצה את מגרש המסדרים במחנה. הסיפור ריגש את

השומעים במשפט - וגם אותי, כשהקשבתי לעדותו בטלוויזיה

במעגל סגור במנזר רטיסבון, אך כשחזר אבי הביתה אמרה לו

אמי: “הרי הסיפור הזה קרה לי ולא לך! איך יכולת לספר אותו

כזיכרון שלך?” כלומר: מצד אחד זה אכן קרה ומצד שני אבי

הפנים את הסיפור ששמע מאמי כאילו זה קרה לו, וסיפר אותו

כאילו היה שלו, שמונה עשרה שנים לאחר האירועים. בזכרון

יש דברים כאלה.

ועוד פן: היום כבר לא נהוג להיסטוריון להסתתר מאחורי

כסות אובייקטיביסטית מדומה. אם היה בעבר אידיאל של

היסטוריוגרפיה של החוקר המרוחק היום כבר יש הרבה יותר

מקום ל‘גילוי נאות’ שחושף את המעורבות הרגשית והאישית

של החוקר עם נשוא מחקריו. פעם היו מעלימים מעורבות של

החוקר מנושא המחקר, היום זה חלק מה‘חומר המחקרי’.

: הטרמינולוגיה הופכת להיות חלק מההיסטוריוגרפיה...

יקינתון

: הזכרון הקולקטיבי ממלא תפקיד, למשל במה שאנחנו

מכמן

בוחרים לזכור, ואז לא פעם גם עמדות פוליטיות וחברתיות

ממלאות חלק בכתיבה ההיסטורית ואז הדברים מתערבבים. יש

אפילו מי שיאמרו שאין היסטוריוגרפיה אובייקטיבית. המודד

האמיתי לדעתי הוא הכנות: באיזו מידה אתה מוכן להתמודד

בכנות עם חומרים ש‘לא עולים בקנה אחד’ עם התפישה שלך

ככותב. הכנות היא אמת מידה לאמינות בכתיבה ההיסטורית,

היא שעוזרת להבטיח אמינות של הקריאה ההיסטורית. מי שלא

מסנן-מצנזר דרך אספקלריה אישית אלא מביא גם ריבוי פנים,

הוא ההיסטוריון ההגון, בכך שהוא לא מונע מן הקורא אפשרות

לחשוב על הדברים גם באופן שונה.

פרופ. דן מכמן הוא בנו של ד”ר יוסף מכמן-מלקמן, מלומד ממוצא

הולנדי, שהיה אסיר במחנה ווסטרברוק והעיד במשפט אייכמן, היה

המזכיר הכללי של יד ושם בסוף שנות החמישים, ואחר כך אחראי לתחום

התרבות במשרד החינוך. דן מכמן הוא פרופסור לתולדות ישראל בעת

החדשה באוניברסיטת בר אילן ועומד בראש המכון הבינלאומי לחקר

השואה ביד ושם. דור שני במלוא מובן המלה. יליד הולנד, תותחן בצה”ל

בעברו הצבאי, נשוי לברוריה, בת לקיבוצניק יקה (דוד גולדשמידט

) שהתחתן עם “אוסט-יודין”

Heppenheim an der Bergstrasse

מ-

מפולין בקיבוץ הדתי סעד, אב לשישה וסב לתשעה-עשר נכדים. דן מכמן

חבר גם בוועדה המלווה את פרסום המהדורה הגרמנית של “מיין קאמפף”

בידי המכון להיסטוריה בת זמננו במינכן, שתצא עם פקוע זכויות היוצרים

על הספר וכדי להתמודד עם סילופים אפשריים של תוכן הספר שיכולים

להתרחש מאותו רגע ואילך.

«