Background Image
Table of Contents Table of Contents
Next Page  5 / 44 Previous Page
Information
Show Menu
Next Page 5 / 44 Previous Page
Page Background

עמ׳

2015

ינואר

טבת תשע"ה

270

גיליוןמס'

MB

יקינתון

: אצלי בבית דיברו. אבא שלי היה מספר את הדברים

מכמן

שקרו לו, אבל בעיקר את הדברים המצחיקים, דווקא לא

את הדברים הקשים. אבל במישור הציבורי דיברו יותר על

המרכזיות של התקומה, הגבורה, שהתחברו עם המדינה והצבא.

לפני כ-02 שנה שמעתי את ההיסטוריון שאול פרידלנדר,

שהגיע לארץ אחרי השואה כצעיר, אומר שגם בשבילו אלה היו

הדברים שדיברו אליו אז. היום הניצול הוא הגיבור המרכזי,

בהמשך לתהליך שאנו עדים לו מסוף שנות השבעים, הפרטת

הזכרון. אין טקס או מסע שלא מתלווה אליו ניצול שמספר

ולעתים אפילו דברים שלא קרו לו אלא הפכו לחלק מן הזיכרון

הכללי. הפרט הופך להיות המוקד ותהליכים כמו ‘לכל איש יש

שם’ לא היו בשנות החמישים. זה גם חלק מן המעבר הבינדורי,

בבחינת ‘והגדת לבנך’. מרגישים צורך להביא את קולו של

העד ש“בא משם”, ואפילו יש מושג מוזר במקצת שהתחדש:

“איש עדות”. השואה מסופרת היום במרחב הציבורי דרך ספורו

של היחיד.

: יכול להיות שהשואה עוד לא הספיקה אז להפוך

יקינתון

לזכרון קולקטיבי ממוסד, אלא היתה עוד בגדר זכרונות

מוחשיים, מן העבר הקרוב. אם נעבור לרגע אולי לאנגלית

.

memoires

ולא

memories

אלה היו

: זה בוודאי נכון. וגם העובדה שהאווירה היתה

מכמן

קולקטיבית, מדינת ישראל והקמתה נתפסו כהישג היסטורי

קולקטיבי, זה השפיע גם על ה‘זכרונות’. בל נשכח שהשואה

נזכרת במפורש במגילת העצמאות, בתרבות, באמנות ולהבדיל

- בשילומים מגרמניה. היא הופיעה אבל היא לא זכרה בהכרח

את הפרט כגיבור.

: ומתי ‘מתאחד’ הנראטיב עם זכרונות הפרט?

יקינתון

: זה תהליך הדרגתי, עם כמה קפיצות. לא במקרה

מכמן

מציינים את משפט אייכמן כנקודת מפנה, משום שבמשפט

עלו הניצולים על הדוכן ובאירוע המרכזי הזה הם מגוללים

את עדויותיהם בפני העולם, על הבימה המרכזית של ישראל

באותם ימים, וגם בימה תקשורתית עולמית (היה סיקור גדול

למשפט) הם היו במוקד החשיפה. המשקל הראייתי שלהם לא

הוא זה שהטה את כף מאזני הצדק. התביעה נסמכה על מסמכים

רבים, שספקו די ראיות, והעדויות הוסיפו משקל-מה, אך

לא עיקרי. אבל במישור הציבורי - העדויות האישיות היו

הפרסוניפיקאציה של כתב האשמה, והללו נגעו במיתרי הלב

של הציבור הרחב.

: וזו נקודת המפגש?

יקינתון

: זו הנקודה שבה הזכרון האישי והעדות עוברים דרך

מכמן

כור מצרף אל התודעה הכללית.

: וההנצחה מדברת עם הזכרון.

יקינתון

: בהחלט. זו הנקודה שבה מתמזג המיתוס עם הדיווח

מכמן

‘היבש’ ומתמזג הפומבי עם הפרטי. הנה סיפור אישי: אחי

אברהם נולד באמסטרדם ב-1491 והוסתר ביום הכיפורים ב-

2491. במקומו, על התעודה שלו, לקחו הוריי - בעת שהיו

ברכבת גירוש מאמסטרדם למחנה וסטרבורק בהולנד - ילד

של אישה בודדה וחולה מאוד. הוריי היו מצויידים בבקשה

לסרטיפיקאט לעלות לארץ ישראל משנת 9391; הבקשה נדחתה

על ידי שלטונות המנדט, אך הבקשה כשלעצמה היתה קיימת

ונעשתה חשובה. הוריי נשלחו יחד עם אחי “המאומץ” - ניקי

הקר - מווסטרבורק למחנה ברגן בלזן שבו החזיקו הנאצים בני

ערובה שהיו מיועדים להחלפה תמורת גרמנים מרחבי העולם.

אבי העיד במשפט אייכמן וסיפר מקצת הסיפור הזה. מהרגע

שהסיפור עלה במשפט אייכמן, התגודד צבא עיתונאים בשערי

קיבוץ יחיעם, שבו שהה ניקי בזמן המשפט, על מנת לראיין

אותו והסיפור הפך להיות ‘סיפור’. התקשורת של אז החלה

למצוא מקום לסיפור האישי, זה גם בוודאי קשור להתפתחויות

בתולדות התקשורת.

: וכאן חדלה הסימבוליפיקאציה של השואה?

יקינתון

: אני חושב שזה היה גם צורך של חלק מהניצולים,

מכמן

שיהיה סמל ועל הסמל להיות ללא רבב. במובן הזה, מיד

לאחר השואה היו הניצולים ביקורתיים וכעוסים, ועם הזמן החל

תהליך של עיבוד שהיה מלווה בהרמוניזציה. הנה בזמן האחרון

“כל ישראל

ערכנו ביד ושם כינוס מחקרי בינלאומי ונושאו

ערבים זה לזה”? אידיאלים ומציאות בימי השואה. סולידאריות, עזרה

התפקיד

הדדית, עוינות ומתחים בחברה היהודית באירופה הנאצית.

של מכון מחקר הוא גם לפתוח סוגיות לדיון, ואפילו להיות

פרובוקטיבי בשאלות שהוא מעלה לדיון. ובכן,כשנתפרסמה

התוכנית של הכינוס בתקשורת קיבלתי טלפונים רבים, בעיקר

מניצולים, השואלים, ומבקרים את הפתיחות המחקרית הזו.

לשיטת המוחים אין להעלות נושאים שנויים במחלוקת, כי זה

פוגע בזכרון המתים. כל מי שמציץ בתולדות האנושות יודע

שלכל אירוע יש לפחות שתי נקודת מבט, שלא לדבר על פשע

בקנה מידה היסטורי כמו השואה, שהיא גם אירוע טראומטי

מותם של אלה שנספו וחייהם של אלה ששרדו. אין זה מתפקידו

של מכון מחקר להתעלם משאלות וכך אנחנו עושים. למשל

שאלת ה‘יודנראטים’, שעד היום המחקר סביבה עוד לא מוצה,

והיא מעוררת דעות לכאן ולכאן. הטיעון בעבר היה שאסור

ליד ושם, שהוא סמל, להעלות נושאים השנויים במחלוקת.

גם בעבר המחקר לא נענה לדרישה זאת, אך נדמה לי שיש

היום בסך הכל פתיחות גדולה יותר, במיוחד בדור הצעיר של

החוקרים. אני חושב שבשנות החמישים הצורך היה גם בממסד

שיהיה בו מן הסמלי.

: האם זה טבעי להיסטוריוגרפיה לחכות עד

יקינתון

שההיסטוריה תתרחק מעט?

: ראה, ההתמודדות עוברת בהכרח שלבים שונים.

מכמן

ההתייחסות לפרעות מסע הצלב הראשון החלה כחמישים שנה

אחריהם - בצורת קינות בעלת מימד היסטוריוגרפי, וכך

גם התגובות לגירוש ספרד, שהחלו בפזורה הספרדית גם כן

אחרי כחמישים עד שבעים שנה. והנה, דווקא במאה העשרים

ההיסטוריוגרפיה החלה עוד תוך כדי האירועים, כמו למשל

בכתיבה במסגרת ארכיון ‘עונג שבת’ של עימנואל רינגלבלום

ואחרים בגטו וארשה ובהטמנתו ההירואית למען ימצאו אותו

הדורות הבאים.

: לקראת סיום, אנחנו עדים למספר לא קטן של

יקינתון

ספרי זכרונות של מי שעברו את השואה ושל מי שמתמודדים

עם זיכרונותיה, כבני ובנות הדור השני, הן של קרבנות והן

של פושעים. האם אכן האוטוביוגרפיה היא אכן הטיוטא של

ההיסטוריה? האם לא ייתכן מצב שבו אנשים ‘יאמצו’ זכרונות

שכלל לא היו להם.

: חקר העדויות והזכרונות של ניצולי שואה הוא

מכמן

«