Background Image
Table of Contents Table of Contents
Next Page  4 / 44 Previous Page
Information
Show Menu
Next Page 4 / 44 Previous Page
Page Background

עמ׳

2015

ינואר

טבת תשע"ה

270

גיליוןמס'

MB

יקינתון

והיסטוריה

ביוגרפיה

זכרון, זכרונות וכתיבת ההיסטוריה

ראיון עם פרופסור דן מכמן

: כיצד ‘צמח’ השם שואה לתיאור מסע הרצח המתועש

יקינתון

נגד יהודים והאם השימוש בו לא היה הפשטה של ההיסטוריה?

: משלב מוקדם מאוד היו נסיונות לתת שם

פרופסור מכמן

למה שקרה, כי שם זו הגדרה - המשגה, מלשון ‘מושג’. לפני

‘הגדרת’ הפרק הזה בהיסטוריה היהודית והעולמית כ‘שואה’

עלו בשיח ובספרות, מושגים רבים, במיוחד בפי ניצולים.

ברגע שאתה נותן שם אפשר להתחיל להתייחס לדבר שאחרת

הוא חמקמק, בלי שם קשה להתייחס, אולי זה חלק ממה שאתה

חותר אליו בשאלה. בסופו של דבר יש שני מושגים שנתקבעו,

והם אינם מושגים של הניצולים עצמם: שואה והולוקאוסט.

המלה המקראית “שואה” היתה בשימוש בשיח של היישוב

בארץ לכל מיני אסונות, והשימוש בו התרבה בימי השלטון

הנאצי. אחרי 5491 התייחד בשיח העברי המונח ‘שואה’ למה

שקרה מידי הנאצים. מהרגע הזה מתחיל תהליך התקדשות

של המושג הזה בשיח של היישוב וייחודו רק למה שקרה לעם

היהודי בזמן הנאציזם בכלל ולמסע הרצח הנאצי בפרט. באשר

למונח הולוקאוסט, שהוא מושג שמקורו ביוונית העתיקה

ומשמעותו קורבן, הוא החל להתקבע בסוף שנות החמישים

כשם לאותם ארועים נוראים. זה הזמן שבו יוצא גם ספרו

של אלי ויזל “לילה”. במבוא לספר משתמש האינטלקטואל

הצרפתי הקתולי פרנסואה מוריאק במלה “הולוקאוסט”. נראה

שהשם הזה נקלט בגלל הפיכת ספרו של ויזל לרב-מכר, ובתוך

כמה שנים הוא הופך למושג המוביל. אבל זה קרה כי ממש

באותו הזמן הקרקע היתה נוחה לקליטת מושג מיוחד בשיח

הכלל-עולמי. ב-0691 נתפס אייכמן וב-1691 נערך משפטו,

ואז גם עלה על הבמות המחזה החשוב והמאתגר ‘ממלא

המקום’ של רולף הוכהוט הגרמני. גם במחקר הגרמני בסוף

שנות החמישים הגיעה שורה של חוקרים למסקנה שהמדיניות

הנאצית כלפי היהודים היתה במוקד הנאציזם, ולא “עוד אחת”

מעוולותיו. אלה ‘תולדות’ ההמשגה, אבל צריך לזכור ששני

המושגים הם לא אלה שהניצולים השתמשו בהם. בציבור דובר

היידיש, וכן זה הדתי והחרדי היה נהוג לומר ‘חורבן’ אבל

השימוש במלה מתמעט והולך בשנים האחרונות. התביעה

להשתמש דווקא במושג - על פי הרב יצחק הוטנר, מגדולי

הרבנים החרדים בארצות הברית בשנות השבעים והשמונים -

נבעה מכך שבשימוש במושג ‘חורבן’ נכנסת השואה לשרשרת

של ‘חורבן-גלות-גאולה’, ראיה מטא-פיסית של התפתחות

ההיסטוריה היהודית. אבל משנות התשעים המושג ‘שואה’

נכנס לשימוש גם בקרב הציבור החרדי. אין לשכוח גם את

הקרנתו של הסרט המונומנטאלי של קלוד לנצמן ‘שואה’

שהפכה את המונח העברי לבינלאומי.

: האם השם ‘השואה והגבורה’ לא היה מעין כפיית

יקינתון

נקודת מבט ישראלית על ההיסטוריה היהודית?

: השימוש במונחים לא התעורר סתם כך. למלים עצמן

מכמן

יש היסטוריה. עיקר העיסוק ההיסטוריוגרפי וגם של ההנצחה

בשנים הראשונות לאחר 5491 היה של הניצולים עצמם והם לא

עשו שום גלוריפיקציה לאירועי העבר. על התהליך מדבר בועז

הדורות הבאים -

כהן במחקרו על חקר-השואה הישראלי (בספר

): בהתחלה העניין ההיסטורי של הניצולים לא היה

איככה יידעו?

ממוקד בגרמנים כמעוללים. במוקד תשומת הלב היתה השאלה,

איך היהודים התנהגו - יש אפילו גישה “ביולוגיסטית” ולפיה

בשואה הוכח-כביכול שהעם היהודי ‘חולה’ משום שלא הצליח

להגן על עצמו. לפי הגישה הזו, כשם שהרופא צריך פרוגנוזה

כדי לרפא כך צריכים ההיסטוריונים לאבחן את המחלה עבור

אנשי הדור הנוכחי כדי להבריא את העם היהודי. צריך להעיר

שהיו כמובן גם היסטוריונים בעלי גישה שונה - כאלה שהתמקדו

בבדיקת תולדות האנטישמיות שהובילה לשואה. המתקפה על

יהודי אירופה והתנהגותם מצדם של ניצולים היתה לא פעם

הרבה יותר חריפה מהביקורת שהושמעה בארץ על ידי מנהיגים

ופוליטיקאים. כל משפטי חברי היודנראטים והקפואים באו

ביוזמת ניצולים ולא ציונים.

: בתיאור הזה נשארת מדינת ישראל כמעט ‘מן הצד’

יקינתון

בליבון ההיסטורי בין יהודים לבין עצמם.

: לא בדיוק מן הצד - הרי במסגרתה התרחש חלק

מכמן

מהבירור והבחינה העצמית. אבל חשוב לזכור, שלוקח זמן

לעבד טראומה וכאן נוצרה אינטראקציה עם מדינת ישראל

וצמיחתה.הצל הגדול של השואה גרר שני כווני תגובה:

ריאקציית יתר או ריאקציית חסר. זה נכון גם לגבי הרפלקסיה

הגרמנית על השואה. במהלך שנות החמישים והששים כאשר

נבנים לאט לאט היסודות הסמליים של המדינה והאירועים

המרכזיים, אז השואה מקבלת את ‘מעמדה’. מתנהלים דיונים

על קביעת יום השואה. כך למשל עולה שאלה ביחס להצדקת

קביעת יום זיכרון לשואה (שאלה שממרחק הזמן נראית אולי

מפתיעה). מדינות לאום מציינות ימי קרבות ועצמאות מדינית

ומקבעות אותן בימי זיכרון. עם הקמת המדינה לא היה אפוא

ציון השואה מובן מאליו: זה קרה במקום אחר, לפני הקמת

המדינה. ציון השואה נעשה בתחילה באמצעות החלטה בכנסת

(ב-1591) ואפילו לא חוק. פעילים למען זכרון השואה וניצולי

השואה הם שהפעילו לחץ ציבורי ורק כך נוסד בשנת 3591 יד

ושם כמוסד רשמי, וב-9591 מחוקקים את החוק הרשמי לציון

יום הזיכרון לשואה.

: זה לא חלק מהשתקה?

יקינתון

: המחקר היום מוכיח שלא היתה שתיקה וגם לא

מכמן

השתקה - יש המון ביטויים לעיסוק הציבורי בשואה. אבל

הדגש היה מאוד שונה: הקולקטיב היהודי הוא שהודגש, לא

היחיד. לכך יש ביטויים אמנותיים והנצחתיים. מתחת לרדאר

התנהלו פעולות של יחידים להנצחת יקיריהם בבתי קברות

ובתי כנסת, וגם יוצאי קהילות הנציחו את קהילותיהם בימי

זיכרון, ספרי יזכור ועוד. היום זה שונה: הפרט עומד במרכז,

במובן ההיסטוריוגרפי וההנצחתי כאחד.

: אבל היתה שתיקה אישית, של הניצולים. מעין

יקינתון

הסכם: אתם אל תספרו ואנחנו לא נשאל.