מגזין משטרת ישראל

מגזין 50 | מגזין המשטרה 40 יום שני, 4 באוגוסט 4102, אחת בצהריים. אני מקבל הודעה ממפקדי ניצב ירון בארי (ראש אגף משאבי אנוש), להגיע למחוז ירושלים תוך חצי שעה ולהעביר לו חומרים חשובים. בסביבות השעה 03:31 הגעתי מכיוון מזרח לצומת המלונות בכביש חיים בר לב, ולפני נסע רכב תחבורה של המטה הארצי. לפתע יצא מהרכב שוטר. לא הבנתי בדיוק מה קורה, הפגנה? תאונה? יצאתי מהרכב כדי לנסות להבין מה העניין שעל הפרק. הבחנתי בהתרחשות במעלה הרחוב, התקדמתי לעבר האירוע ונגלה לפני מחזה נורא: טרקטור משתולל ובאמצעות הכף מכה בצדו של אוטובוס. אנשים רצים סביבו ומנסים לעצור את הטירוף. מיד הבנתי שמדובר בפיגוע. חציתי בריצה את הצומת, דרכתי תוך כדי ריצה את האקדח והתקדמתי במהירות לעבר הטרקטור במטרה לנטרל את הסכנה. באותן שניות הזמן נראה כמו נצח: אני רואה לפני את הטרקטור חובט באמצעות הכף הענקית באוטובוס. אני לא יודע אם יש לכודים. אני מכוון את האקדח לעבר המחבל ויורה לעברו פעמיים. עכשיו המחבל עם הפנים אלי, הוא מכוון את הטרקטור ואת הכף לעברי ומסתכל לי בעיניים, אני מסתכל בעיניו. עד לכתיבת שורות אלה התמונה הזו לא עוזבת אותי. אני יורה לעברו עוד שמונה כדורים. הטרקטור לא זז, המחבל מנוטרל. לפתע, מצדו השני של הטרקטור, צועק ומסמן לי לוחם יחידת נחשון של השב"ס. מאוחר יותר התברר לי כי אותו לוחם, אריאל טוויטו, פעל במקביל כדי לעצור את המחבל. הוא טיפס על הטרקטור וניסה למשוך את המחבל מתא הנהג. בשלב זה, בשל מגע נוסף בהגאים של הטרקטור, הכף הופעלה פעם נוספת והלוחם נהדף ארצה ונחבל בגבו. ביצעתי ירי נוסף כדי לוודא שהמחבל נוטרל. ימים ארוכים לאחר האירוע, אני עדיין שואל את עצמי מה גרם לי להגיב כפי שהגבתי. אולי הניסיון מתפקידיי השונים במשטרה, אולי השירות הצבאי כלוחם בצנחנים, או אולי חוויות נוספות בחיי שהתחברו לרגע אחד חשוב. אבל מעל לכל, ברור לי שאני מייצג רבים וטובים בארגון – שוטרות, שוטרים, מתנדבים וקצינים, שבלי שום ספק היו פועלים באותו אופן. חתירה למגע רפ"ק ניר כרמלי מתאר את הדקות המכריעות >> שבמהלכן נוטרל מחבל בלב ירושלים

RkJQdWJsaXNoZXIy NTkzMDY=